השופט י' עמית:
שני ערעורים מאוחדים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כבוד השופט י' שפסר), בת"א 24740-11-10 מיום 18.12.2011, בתביעה לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: חוק הפלת"ד).
1. המערער בע"א 267/12 והמשיב בע"א 1267/12 (להלן ולמען הנוחות: המערער), יליד 22.9.1980, נפגע בתאונת דרכים ביום 18.5.2009. המשיבה בע"א 267/12 והמערערת בע"א 1267/12 (להלן ולמען הנוחות: המשיבה) היא מבטחת הרכב החייבת בפיצוי לפי חוק הפלת"ד.
בית המשפט המחוזי מינה את ד"ר יפתח בר כמומחה בתחום האורטופדי. המומחה קבע כי למערער נותרה נכות צמיתה בשיעור משוקלל של כ-40% כלהלן: 30% בגין הגבלה בינונית בכל התנועות במפרק ירך שמאל; 30% חופפים בגין ארטריטיס של מפרק ירך שמאל; 5% בגין נזק עצבי לעצב תחושתי בירך רגל שמאל; 5% בגין נזק עצבי לעצב תחושתי בשוק רגל שמאל; ו-5% בגין כאב בברך שמאל לאחר ניתוח הכנסת מסמר תוך לשדי. עוד קבע המומחה, כי הנזקים העצביים שנגרמו לעצב התחושתי בירך ובשוק שמאל אינם תפקודיים. המומחה העריך כי תתכן החמרה במצב מפרק הירך הפגוע, כי עשוי להידרש ניתוח כריתת ההסתיידות החוץ מפרקית, וכי קיים סיכוי סביר כי יוחלף מפרק ירך שמאל. לבסוף, העריך כי יידרש ניתוח להוצאת המסמר משוק שמאל, וכי ייתכן שיידרשו פיזיותרפיה וטיפולים תרופתיים נוגדי דלקת.
2. בית משפט קמא העמיד את שיעור הפגיעה התפקודית של המבקש על 30% וקבע את בסיס השכר לחישוב אבדן כושר השתכרות לפי השכר הממוצע במשק. על פי שני נתוני בסיס אלה חישב בית משפט קמא את ראשי הנזק כדלקמן: הפסדי השתכרות לעבר ולעתיד - 689,057 ש"ח; הפסדי פנסיה - 30,000 ש"ח; עזרת צד ג' לעבר 50,000 ש"ח ולעתיד 206,883 ש"ח; כאב וסבל לפי נכות רפואית 40% בצירוף 16 ימי אשפוז - 76,217 ש"ח; והוצאות רפואיות וניידות לעבר ולעתיד - 30,000 ש"ח (להלן: סעיף הסל). מסכום זה הופחתו תשלומים תכופים ותגמולי מל"ל כך שסכום הפיצוי הכולל הועמד על 993,890 ש"ח.
3. כנגד פסק הדין הוגשו שני הערעורים שבפנינו.
המערער הלין על בסיס השכר שנקבע; על כך שנכותו התפקודית הועמדה על 30% בלבד; וכנגד הסכום שנפסק לו בסעיף הסל של הוצאות רפואיות וניידות לעבר ולעתיד. בהקשר זה, הפנה המערער להערכת המומחה כי מצבו הרפואי עלול להחמיר וכי יידרש לעוד 3 ניתוחים בעתיד.
ואילו המשיבה טענה בערעורה כי הפיצוי בגין עזרת צד ג', הפסדי ההשתכרות בעבר ובעתיד, והוצאות רפואיות וניידות הוערכו ביתר, וכי היה על בית המשפט להעמיד בסיס השכר על סכום נמוך מהשכר הממוצע במשק. עוד נטען כי בית המשפט שגה בכך שקבע למערער פיצוי בגין אובדן שכר לפי טבלת גובה השכר הממוצע במשק ללא עובדים זרים ועובדי השטחים המועסקים בתחום ישראל.
4. אקדים ואומר כי לא מצאתי במרבית טענותיהם של הצדדים הצדקה להתערב בממצאיו של בית משפט קמא, בניגוד לכלל אי ההתערבות בשומת פיצויי נזיקין (ראו פסק דיני בע"א 148/10 741/10 כהן נ' צים חברת השיט הישראלית (לא פורסם, 12.10.2010)). המערער הלין על שיעור הפגיעה התפקודית והפגיעה בכושר ההשתכרות, שהם מהנושאים המובהקים הנמצאים בליבת שיקול הדעת של הערכאה הדיונית ששמעה את הצדדים והתרשמה באופן בלתי אמצעי מהנפגע (ראו, לדוגמה, ע"א 7871/10 חורי נ' כלל חברה לביטוח פסקה 8 (לא פורסם, 22.5.2011)). גם לגופו של עניין, מקובלת עליי מסקנתו של בית המשפט כי "אין השפעתה התפקודית העתידית של נכותו במקצועו ככימאי, עולה כדי שיעור נכותו הרפואית במלואה" (פסקה 7 לפסק הדין), כך שרשאי היה בית משפט קמא להעמיד הנכות התפקודית על שיעור נמוך במקצת מהנכות הרפואית, מה שנעשה כדבר שבשגרה בתיקים מעין אלה.
אף איני רואה לקבל טענות הצדדים לגבי בסיס השתכרותו של המערער. המערער היה בן 29 ביום מתן פסק הדין, סטודנט ללימודי כימיה, ולטענתו, שכר ממוצע למשרת שכיר בענף מחקר ופיתוח בישראל לחודש עומדת על כשילוש השכר הממוצע במשק, ובגילו, פוטנציאל השתכרותו עומד על ככפל השכר הממוצע במשק. מאידך, המשיבה הצביעה על עברו התעסוקתי הדל של המערער, העבודות המזדמנות בהן עסק, מאסרו הצבאי עקב עריקות וניסיונו האקדמי הכושל בלימודיו. קביעתו של בית משפט קמא מהווה איזון בין כלל הנתונים, ואיני רואה להתערב בה.
5. עם זאת, מצאתי להתערב בשיעור הפיצוי בסעיף הסל. נכותו האורתופדית של המשיב עומדת על כ-40%, מתוכם כ-30% נכות תפקודית. לאחר התאונה נעזר המערער בקביים, והיום הוא מתנייד תוך הסתייעות במקל הליכה, כך שיש מקום להעלות את הפיצוי בראש הנזק של ניידות. לכך יש להוסיף את הצפי לשלושה ניתוחים נוספים. אשר על כן, ועל דרך האומדנא, אציע לחברי להוסיף בראש הנזק הכללי סכום גלובלי של 150,000 ש"ח נכון ליום מתן פסק דיננו.
6. המשיבה טענה כי "השכר הממוצע במשק" אמור להיות מחושב על פי פרסומי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (להלן: הלמ"ס) לפי החלופה הכוללת גם עובדים זרים ועובדים מהשטחים המועסקים בישראל. לטענתה, הגיעה העת שבית המשפט העליון יאמר את דברו בנושא זה, בו חלוקות הערכאות הדיוניות.
אלא שבית משפט זה כבר נתן דעתו לשאלה האמורה, במסגרת החלטתו בבקשה להבהרת פסק-דין בע"א 3375/99 אקסלרד נ' צור שמיר חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם, 5.4.2007) (להלן: החלטת אקסלרד), שם נקבע כטענת המשיבה:
באין אמירה אחרת, השכר הממוצע במשק הוא השכר המביא בחשבון את משרתם של כל השכירים במשק, לאמור: את כל אלה שמקבלים את שכרם במסגרת העסקתם במשק הישראלי, בלא הבדל גיל, מין ומקום מגורים. בנוסף, יש לשוב ולהדגיש כי השכר הממוצע נכון ליום פסק-הדין של הערכאה המבררת, הוא השכר שהיה ידוע ביום פסק-הדין, ואין הוא השכר שנודע בדיעבד, לאחר פסק-הדין, אפילו זה האחרון הוא מדוייק יותר על-פי מה שמתברר לאחר פסק-הדין.
השכר הממוצע במשק הוא ממוצע של השכר ברוטו במשק (במאמר מוסגר: יש להבחין בין השכר הממוצע לבין המונח השכר החציוני שעניינו התפלגות השכר, קרי, מחצית המשכורות קטנות ממנו ומחצית המשכורות גדולות ממנו. לא למותר לציין כי השכר החציוני נמוך מהשכר הממוצע, ולמעשה, מרבית השכירים בישראל אינם משתכרים שכר ממוצע במשק). הפער בין השכר הממוצע של כלל המועסקים בישראל לבין השכר הממוצע לא כולל עובדי שטחים ועובדים זרים הוא זניח למדי. במקרה דנן, השימוש בחלופה זו מביא להפרש זניח של כ-11,000 ש"ח לחובתו של המערער (611,527 ש"ח במקום 622,804 ש"ח כפי שנקבע על ידי בית משפט קמא), כך שבכל מקרה, איני רואה מקום להתערבות ערכאת הערעור, מה עוד שסכום זה נלקח בחשבון בתוספת הגלובלית של 150,000 ש"ח שנפסק לעיל לזכות המשיב.
ניתן לחלוק על ברירת המחדל שנקבעה בהחלטת אקסלרד ולטעון כי שכרם של עובדי שטחים או עובדים זרים אינו רלבנטי לאזרח או תושב ישראל, וכך נקבע על ידי בית משפט קמא בהחלטה משלימה שניתנה על ידו. מנגד, ניתן לטעון כי השכר הממוצע של כלל המועסקים במשק, כשמו כן הוא, משקף את שכרם של כלל השכירים במשק, ואין טעם להבחין ולדקדק בפרמטרים ובאוכלוסיות המועסקים המשמשים בסיס לקביעתו. כשלעצמי, אני סבור כי ראוי להעדיף ברירת המחדל שנקבעה בהחלטת אקסלרד לאור המגמה הכללית של אחידות בפסיקה, מבלי להידרש ל"רזולוציות" דקות ודקיקות, ולהבחנות בין קבוצות שונות. דומה כי הלכה זו אף מתיישבת עם רוח הלכת ע"א 10064/02 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' אבו חנא, פ"ד ס(3) 13 (2006) (להלן: אבו-חנא), שם נקבע כי יש להעדיף את הסטטיסטיקה ה"עיוורת" על פני הסטטיסטיקה הקבוצתית (שם, עמ' 58), ובהמשך נאמר:
"בית המשפט חותר לאומדן המשקף ככל הניתן את המציאות, ובהיעדר נתונים ספציפיים המאפשרים חישוב אקטוארי-אינדיווידואלי נעזר בית המשפט תכופות בנתון של השכר הממוצע במשק. נתון זה מקפל בתוכו את ממוצע דפוסי ההשתכרות של בני אדם בישראל. מתוך שמדובר בפיצוי אחיד על פי נתון המשקף את הממוצע, בוודאי הוא מיטיב עם חלק ומרע עם אחרים" (שם, בעמוד 64 לפסק דינו של המשנה לנשיאה א' ריבלין).
7. שאלה נוספת העשויה להתעורר בהקשר זה, אם השכר הממוצע נקבע על פי פרסומי הלמ"ס או על פי הביטוח הלאומי (להלן: המל"ל). סעיף 4(א)(1) לחוק הפלת"ד קובע כלהלן:
(